תחילת העמוד באופן ספציפי נכתב בלשון נקבה מפני שהרוב המוחלט בהמתעסק בספרים בטיקטוק הן נשים, אך פונה אל שני המינים

 

לפרסום יש השפעות על החיים שלנו, אנחנו לא שמים לב והוא תמיד נמצא שם, הוא יכול להיות ברשתות החברתיות בלי שנשים לב, נכלול בטיקטוק או באינסטגרם ונראה מישהי מפורסמת ממליצה על מוצר כזה או אחר, ונלך לקנות אותו בעקבותיה, וזה בכל תחום אפשרי, גם כזה שלא נחשוב עליו, למשל אני מניחה שכאשר אני מדברת על משפיעניות שממליצות על מוצר  בתחום מסויים, קופץ לכולם לראש בגדים או איפור, אולי אפילו מוצרי טיפוח לשיער, אבל יש פרסום בכל תחום אפשרי, לדוגמה, בשנים האחרונות הנוער קורא ספרים, כאילו הגלגל התהפך חזרה, וההיסטוריה חוזרת על עצמה כפי שהיה לפני 50 או 70 שנה, ויש מעין קהילה בטיקטוק, של בנות קוראות שנקראת; ״בוקטוק״ משחק מילים שניתן לפרש אותו כ-בוק בתור ספר וטוק כמו טיקטוק, או בוק כספר וטוק בתור דיבור. בכל אופן אותן בנות מעלות לטיקטוק תוכן על ספרים, קטעים מספרים שהן קוראות, וממליצות על ספרים שאהבו, הוצאות הספרים ראו בזה

כפונטנציאל עסקי, ובחרו לשתף פעולה עם אותן בנות, מדובר על בנות עם עשרות אלפי עוקבים בטיקטוק

​

זה מתנהל כך, ההוצאה שולחת להן ספרים, בחינם כמובן, ובחלק מן הפעמים משפיעניות שהן יותר מוכרות, עם יותר עוקבים וחשיפה גדולה יותר, הן מקבלות גם תשלום מסויים, ואז הן קוראות את הספרים ואז ממליצות עליהם, אך יש צרות ״בגן עדן״, פעם אחת מהמשפיעניות פרסמה שאחת ההוצאות מכריחה אותן

לדרג את הספר כחמש מתוך חמש, אפילו אם הוא מתחת

בכל זאת גם שזה בשיתוף ממומן הן רוצות להישאר נאמנות לדעה שלהן

ולא לאכזב את הקהל שלהן, הרי אם הספר באמת לא חמש מתוך חמש

הקהל של אותן משפיעניות יסיק לעצמו, היא לא אמינה

אסור לקנות את ההמלצות שלה, ובסופו של דבר זה נזק לעתיד של אותה משפיענית

(הסרטון אינו זמין היום ולכן אינני יכולה לשים קישור שלו)

 דוגמה לעמוד טיקטוק של משפיענית ספרים ששמה מיילי                                                                                                                                                                     

מלבד לרשתות החברתיות, יש בפרסום גם בטלוויזיה, בפרסומות, וככל שנשמע על פרסומת יותר, נרגיש שזה מוצר שכולם משתמשים בו, ונרצה להשתמש בו גם, יש גם פרסומות סמויות, כאלה שאנחנו לא יודעים בוודאות שהם פרסומות אבל הם נכנסים לנו לתודעה למשל, בקליפ ״פרובוקטיבית״ של נועה קירל, מוצג קטע בו מספר גברים משחקים משחק בטלפון, הדומה למשחק המוכר והמצליח ״קנדי קראש״, על מנת לקדם אותו, הרקדנים משחקים בו ונועה עצמה גם משחקת, בדרכ קהל שרואה את הקליפים של השירים הוא קהל צעיר, גילאיי 6-12 לרוב, הכניסו את המשחק הקליפ כי הקליפ מיועד לצפייה לאותם ילדים בגילאי יסודי שיש להם זמן לשחק, ולא בעליי חשיבה מרחבית טובה, הם אינם מסוגלים להבין ולהסיק מה פרסומת מה לא, וגם אם יבינו שזה פרסומת, מבחינתם נועה קירל שיחקה בזה, אם מישהי מפורסמת כמו קירל תראה שהיא משחקת בקנדי קראש ירוץ אחריה קהל ילדים מעריצים שלם שישחק באותו משחק גם, כי נועה קירל שיחקה בו

:קישור לקליפ "פרובוקטיבית" של נועה קירל

https://www.youtube.com/watch?v=mv0BtAepULk

​

זה נקרא תרבות הצריכה, בתרבות הצריכה, אנשים מושפעים ממסרים פרסומיים ומסביבת הקנייה, והם נוטים לרכוש פריטים לא רק מתוך צורך אלא גם מתוך עקב כך שראו איש מפורסם ממליץ או נראה לעין עם אותו מוצר, ולא במודע הם אומרים, אם זה היה טוב לו, זה יהיה טוב גם לי

​

אנו מושפעים מעולם שלם של מותגים, אין אפשר ללכת דקה ברחוב מבלי לראות איזה מותג מפורסם מסויים על כל אחד מעוברי האורח, בין אם זה נעליים, גרביים, בגדים, תכשיטים, משקפיים, וזוהי רשימה שאינה נגמרת, בסופו של יום מותג זה סמל, עיצוב או כל דבר אחר שמבדיל אותו מאחרים

​

אנחנו חיים בעולם שרודף אחרי מותגים, ובעולם שמונע באמצעות כסף ולמי יש יותר ולמי יש פחות, כשהייתי קטנה לא הצלחתי להבין איך מותגי על כמו לואי ויטון, או דיור כאלה נחשבים, אנשים מוכנים לשים 20 אלף שח על תיק שיש בכל שוק בארץ. מעבר לזה, כבר שנים הרמס פועלים במהלך שיווקי מדהים למדי, זה עובד ככה, תהיה לקוח קבוע שלהם,

כך שהעובדים יזכרו אותך, ובשביל זה כל שבועיים-שלושה, חודש גג, עלייך לקנות

מוצר מהרמס אחרי כמה זמן, זה יכול להיות כמה חודשים, כמה שנים, אין באמת לדעת

הם קוראים לך לחנות ואומרים יש תיק ״בירקין״ במיוחד בשבילך, בירקין זה תיק מאוד

מאוד נדיר ויקר של הרמס, בשווי 80 אלף שקל, שבעיניי אפילו לא יפה בכלל, אין לך

 אופציה לבחור את הצבע של הבירקין או הדגם שלו, ואם אתה מסרב אליו אתה

  .עף מהרשימה של המחכים לבירקין צריך להיות מיליארדר בשביל להשיג את התיק הזה

​

איך בעצם קורה מצב שאנחנו מאפשרים למותגי על לנהל אותנו? אנשים בוחרים לקנות מותג מאשר סתם פריט איכותי שזול בהרבה יותר, מכמה סיבות, יש תפיסה שככל שמותג יקר יותר ככה או איכותי יותר, וזה לא תמיד נכון, מותג יקר יכול להיות אומנם איכותי אבל יכול מאוד להיות גם שלא, לי יש תיק של זארה למשל שרכשתי ב200 שקלים, והוא מתפורר כבר אחרי שבועיים של שימוש בו, בנוסף על כך יש נורא משקל לעניין החברתי, אם אני אקנה נעל יקרה מאוד של נייק, זה ישדר לאנשים שאני בעלת מעמד כלכלי גבוה, ואם חשבתי שמותגים מנהלים אותנו, אז אני יודעת היום שכסף שולט בנו

​

כאשר כל סביבת החברים שלנו מסתובבת עם אותו התיק, אנחנו נרצה גם לקנות אותו, גם אם הוא פחות מוצא חן בעינינו, בשביל לא להיות הכבשה השחורה, לא להיות השונה מבין קבוצה גדולה או מבין חברה גדולה, זה נקרא לחץ חברתי, שפשוטו כמשמעו, לחץ מהחברה. יש כמה וכמה סוגים של לחץ חברתי, יש לחץ חברתי שהחברה דוחקת אדם לפועלה שהוא לא מעוניין לעשות, אבל אין בו את היכולת לסרב בשביל לא לצאת ״סאחי״ (ביטוי סלנג של היום על מנת לתאר אנשים ש רציניים מידי ולא זורמים), לרוב זה מתבטא בעבירות פליליות, שימוש בסמים, הידרדרות לעישון, או שיכרות יתר על המידה. הסוג השני של לחץ חברתי, זה כזה שלכולם קיים מוצר מסויים, ולך אין, ועקב זה אתה רוכש את המוצר בשביל לא להיות אותו אחד שאין לו בזמן שיש לכולם

​

בשנים האחרונות צצה לה תופעה חדשה, משהו שיכול להיות שהקרדשיאן הביאו אלינו, רוב המפורסמים כיום, פותחים מותג בבעלותם ששמם מתנוסס עליו, אך איך לא, במחירים מופקעים למדי, היום כל מפורסם כבר פותח מותג משלו, מספיק שיש לך מעל 300 אלף עוקבים, סכום כסף בצד, קטגוריה שתרצה לעסוק בה ושם בראש, אפשר לטפוח לך על השכם ולאחל בהצלחה, יש כלל דוגמאות כאלה בשוק, למשל נועה קירל בשנת 2017 הוציאה בשמים משלה, מה הקשר של נועה קירל לבשמים? אולי ההוא למלעלה יודע, לפי דעתי על מנת לתת לקהל באמת הרגשה כנה ואמיתית של שקיפות ואותנטיות

אם בוחרים לרוץ על מותג, צריכים קטגוריה שאותו מפורסם משתייך

אליו, למשל אלין כהן, שחקנית, דוגמנית ואשת עסקים

מאז שאלין התפרסמה בתוכנית הבנים והבנות תמיד הייתה עם איפור

והייתה עושה מדריכי איפור שונים בערוץ יוטיוב שלה, איפור לחג

איפור לפורים, איפור ליום יום וכו… היא בין הראשונות בארץ שהקימו

מותג משלהן, ולעומת חלק נכבד מן המפורסמים בעליי מותג

לה באמת יש קשר למוצרים שהיא משווקת. החברה של כהן מגלגלת

מיליונים, היא עובדת 24/7 לשווק את מוצרי האיפור שלה בשלל הפלטפורמות

.אשר הייתה חזקה בהם, כמו אינסטגרם, יוטיוב וטיקטוק

​

אלין עם אחד מהאודמים של המותג שבבעלותה

המותגים של המפורסמים הם מתחרים פונטניצאלים למותגים הרגילים והמוכרים, המפורסמים הם הפרזנטורים של המותג שלהם, הם הפנים, וכל מותג רגיל אם הוא רוצה לקחת מישהי כמו נועה קירל לשווק משהו, צריך להגיד יפה שלום למיליון שקל לפחות, וגם זה נורא מעניין לנסות ולבדוק את המוצרים של המפורסמים, בתעשיית הבידור היום יש חברויות וקשרים, ולפעמים שאדם מפורסם מוציא מוצר מסויים תחת שמו, נהוג שחבריו המפורסמים יפרסמו אותו גם כמחווה חברתית בסטורי שלהם

​

אוכל לספר סיפור על עצמי כיצד נפלתי לפח של חברות המותגים, בתחילת כיתה ט׳ חברה לבית ספר הראתה לי את הנעל החדשה שלה, נעל נשקראת בלייזר של המותג נייק, חשבתי לעצמי איזה נעל מכוערת, הלשונית של הנעל הייתה עשוייה מספוג וזה נראה לעין בכוונה מבחירה עיצובית בצורה מכוערת בעיניי, אבל במהלך כל כיתה ט שלי, ראיתי את הנעל הזאת בכל חור

עד שהתחלתי לחבב אותה, ולבסוף לאהוב אותה, והינה אני, תלמידה

היום בכיתה יא, מודה שנפלתי לפח של הלחץ החברתי כי לקראת סוף

כיתה ט הלכתי ורכשתי אותה בלא פחות מ350 שח. ברור שיש כל כך

הרבה אופציות לקניית נעליים אחרות, אבל העולם שאנחנו חיים בו

זה אם אין לך נעל ממותגת, חולצה ממותגת, ומכנס ממותג, אתה לא נחשב

זה מציאות קשה אבל אנחנו אלה שבנינו אותה, זאת אומרת שעכשיו

תפקידנו זה לאכול את הדייסה שאנחנו בישלנו המשך שנים. ומה שקרה לי

זה תרבות העדר, לאט לאט אחרי שנחשפתי לנעל הזו בכל מקום

התחלתי לאהוב אותה, פירושה של תרבות העדר זה הוא תיאור מצב שבו

אנשים נוטים ללכת בעקבות הרוב, להתאים את עצמם למה שהעולם עושה

  או חושב, ולא בהכרח לפי רצונותיהם או דעותיהם האישיות

נעל בלייזר, ניתן לראות את הספוג המבצבץ מן הלשונית

​

​